הכרעת דין בתיק ת"פ 47696-01-11

בהתאם להוראת סעיף 182 בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב -1982, אני מזכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

כתב האישום

1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.       על פי עובדות כתב האישום, בתחילת שנת 2009, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, פנה ביתר חוש (להלן: "המתלונן") תושב בית לחם שאינו בעל אזרחות או תושבות ישראלית,  לנאשם, לצורך עזרה בהשגת אישורים שונים וביניהם איחוד משפחות והשגת תעודות זהות לילדי המתלונן ולאשתו שהינה אזרחית ישראל (להלן: "המתלוננת"). הפניה הייתה בעצת מכרה משותפת של הנאשם  והמתלונן. בפגישה בין הנאשם למתלונן, במשרד המתלונן בבית ג'אלה, הציג עצמו הנאשם בכזב, כעורך דין שיכול להוציא עבורו תוך שנה תעודת זהות ישראלית ולדאוג לאיחוד משפחות. על פי הנטען, הנאשם אמר למתלונן כי אם יביא לו עוד שני לקוחות, לא יגבה ממנו הנאשם דמי טרחה, זאת על אף שהנאשם אינו עורך דין ולא יכול היה לסייע למתלונן לקבל את שהבטיח לו. במספר הזדמנויות, ובשל מצג השווא שהציג הנאשם, מסר המתלונן לנאשם סכומי כסף רבים, בסך כולל של כ- 48,000 ש"ח לצורך השגת האישורים הנ"ל, כשהוא מנצל את מצוקת המתלונן ואת רצונו העז להתאחד עם בני משפחתו.  באחת הפעמים העביר המתלונן סכום של 10,000 ש"ח לנאשם באמצעות בנו, ללא מסירת קבלות ותוך הבטחות שווא חוזרות ונשנות לקידום ענייניו של המתלונן. הנאשם לא החזיר למתלונן את כספו ולא סיפק לו אישור מהאישורים שהבטיח להמציא לו. במעשיו אלה קיבל הנאשם מהמתלונן טובת הנאה עקב טענה עובדתית שידע שאינה אמת. 

תשובת הנאשם לאישום

3. בתשובתו לכתב האישום כפר הנאשם כי  ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

4. הנאשם אישר כי בתחילת שנת 2009 פנה אליו המתלונן, בעצתה של מכרה משותפת, וביקש את עזרתו בהשגת אישורים שונים. לדבריו, מעולם לא הציג עצמו כעורך דין. עוד טוען הנאשם כי מעולם לא נכנס לבית ג'אלה ובכל הזמנים הרלוונטיים לכתב האישום היה בצדו הישראלי של הקו הירוק.

ראיות הצדדים

5. התביעה סומכת עיקר ראיותיה על עדות המתלוננים. בנוסף הגיע לעדות השוטר שחקר את הנאשם (להלן: "החוקר") באמצעותו הוגשו הודעותיו של הנאשם ת/1 ו-ת/2, תמלול שערך החוקר לשיחה מוקלטת  בין הנאשם למתלונן ת/3 ומזכרים שכתב לגבי תקליטור השיחה שהגיע לידיו מאת המתלונן ת/4 ו- ת/5. כמו כן הוגשה שאילתה לאיתור רכב על שמו של הנאשם ת/6.

6. ההגנה העידה בנוסף לנאשם את בנו, יניב ברהום, שנפגש עם המתלונן, גב' אלינור אברמוב שקישרה בין הנאשם למתלונן וחברו של הנאשם עו"ד מנחם מור. בנוסף הוגשה הודעת המתלוננים במשטרה נ/1 ו- נ/2, רישיון לכתיבת בקשות שניתן לנאשם מהמנהל האזרחי יו"ש נ/3,

7. עדות המתלוננים

                      א.   המתלונן

המתלונן סיפר כי הינו תושב בית לחם ואב לשתי קטינות. לדבריו, פגש במסעדה שבבעלותו בחורה בשם נורה (להלן: "נורה") שאמרה לו כי היא מכירה עו"ד בשם רמי שיכול להוציא לו אישור כניסה לישראל. לאחר שבוע התקשר לנאשם, וזה אמר לו כי נורה עדכנה אותו כי הוא מעוניין בעזרתו בהשגת אישור כניסה. במהלך השיחה עלה כי הנאשם יכול להגיש עבורו בקשה לאיחוד משפחות ולרשום את בנותיו בתעודת הזהות שלו. לדבריו, לבקשת הנאשם הוא הכין תיק מסמכים אשר כלל חוזה נישואין, תמונות של בנותיו, צילום תעודת זהות שלו ושל המתלוננת ולאחר מכן קבעו מועד להיפגש. לדבריו בשיחה זו הוא ביקש ממנו שישלם לו סכום ראשוני בסך 9,200 ש"ח. לדבריו רצה לפגוש אותו במשרדיOCD  בבית ג'אלה, אלא שהנאשם אמר לו שהוא לא יכול להגיע למקום ולכן קבעו להיפגש באזור כביש המנהרות. הנאשם ישב ברכב מסוג מאזדה בצבע שחור. המתלונן סיפר מה גרם לו לחשוב שמדובר בעו"ד: "...הוא לבש מעיל שחור, מכנסיים שחורים כלומר כמו עורך דין. על הכיסא האחורי היו ניירות, מסמכים ותיקים והוא שלף נייר מקלסר. זה לא קלסר אלא משהו כמו מעטפה. הוא ביקש ממני לחתום על הנייר שזה מהווה נייר שאני ממנה אותו כעורך דין..."(ר' עמ' 8 ש' 24-27). המתלונן ציין כי הנאשם לקח ממנו את הכסף והמסמכים והלך. בהמשך שוחחו בטלפון ובכל שיחה שהתנהלה ביניהם היה הנאשם מבקש ממנו כסף. לדבריו אף נפגש עם בנו של הנאשם והעביר לידיו מסמכים וכסף (ר' עמ' 9 ש' 2-3). לדבריו את הסכום הגבוה ביותר על סך 15,000 ש"ח העביר לנאשם לאחר שזה אמר לו שהכסף יהווה פיקדון למשרד הפנים, ולאחר שיתברר שהוא מתגורר בירושלים, יוחזר אליו הכסף. המתלונן ציין כי סך הכל העביר לנאשם כ 37,000 ש"ח.  המתלונן העיד כי בהמשך נותק הקשר בינו  לבין הנאשם והוא לא הצליח להשיגו בטלפון. המתלונן סיפר כי ניסה להשיג את הנאשם גם באמצעות בנו, ומשלא הצליח פנה לנורה וזו הראתה לו היכן גר הנאשם. לדבריו הנאשם לא היה בבית ואשתו התקשרה לבנו שהגיע למקום ואמר למתלונן שידבר עם אביו ויטפל בעניין. לדבריו משלא הגיעו לפשרה נאלצו להגיש תלונה כנגד הנאשם.

                       ב.   המתלוננת

המתלוננת סיפרה כי היא גרה עם בנותיה בירושלים והנאשם מתגורר בבית לחם. היא אישרה כי מעולם לא ראתה את הנאשם אלא רק דיברה איתו בטלפון. לדבריה, הנאשם אמר לה בטלפון כי הוא עו"ד וגם נורה שהכירה ביניהם אמרה לה כי הוא עו"ד (ר' עמ' 17 ש' 24-25). לדבריה הם שילמו לנאשם ולא קיבלו בתמורה דבר: "...הוא לקח את כל הניירת שלנו כדי לרשום את הבנות שלנו ולקח מאיתנו כסף אבל לא עשה כלום" (שם ש' 25-26). המתלוננת לא זכרה את מספר התשלומים שהעביר המתלונן לנאשם, למעט התשלום האחרון, שלדבריה היה הגבוה ביותר על סך 15,000 ש"ח. לדבריה את התשלום האחרון היא זוכרת במיוחד, שכן הנאשם שוחח עימה בעניין יותר מפעם אחת ואף אמר לה שהוא לצורך בקשה לאיחוד משפחות ואף יוחזר אליהם בהמשך. המתלוננת ציינה כי סך הכל העבירו לידי המתלונן 37,000 ש"ח.

8. גרסת הנאשם

בתחילת עדותו סיפר ארוכות הנאשם כיצד מאז נערותו החל לעבוד כסייען בשירות הביטחון. לדבריו בהמשך עבד ככתבן בשירות כוחות הביטחון ובכך סייע בבקשות אישורים שמגיעות לידי המינהל. הנאשם סיפר כי בשלהי שנת 1993, לאחר הסכמי אוסלו עבר להתגורר בישראל ומאז חלות עליו הגבלות תנועה ומגורים: "לא רק תנועה אלא גם מגורים. שירות הביטחון קובע לי איפה לגור ועם מי ללכת ולאיזה אזורים אסור לי" (ר' עמ' 27 ש' 19-20), ובהמשך: "אסור לי להתקרב לשטחי הרשות. אסור לי להכנס אליהם... ואפילו אסור לי להיות בקשר מעבר למחסום" (שם ש' 22-23). הנאשם ציין כי מלבד האיסור של שירות הביטחון קיימת סיבה אישית שבגינה אינו יכול להיכנס לשטחים: "כי אני חשוף והיה נגדי גזר דין מוות... על ידי הפלשתינאים" (שם ש' 30-32).

הנאשם סיפר על שיטת העבודה שלו. לדבריו אנשים פונים אליו לצורך קבלת אישורים שונים, וכך במסגרת היכרותו איתם, הוא בודק אפשרות לשלבם בשירותי הביטחון (ר' עמ' 28 ש' 15-21). הנאשם סיפר כי קיבל טלפון מנורה, שבזמן האירוע היתה שכנה שלו, והיא זו שקישרה בינו לבין המתלונן. הנאשם סיפר כי הוא זוכר שהשיחה התנהלה בשנת 2009 מאחר שבאותו זמן היה מאושפז בבית חולים שמואל הרופא בשל מחלת השחפת בה לקה. הנאשם סיפר כי המתלונן יצר עימו קשר וסיפר לו כי הוא מנוע מלהיכנס לישראל. לדבריו ביקש מהנאשם את מספר תעודת הזהות שלו על מנת לבדוק עם שירותי הביטחון איך לפעול בעניינו של המתלונן, והם הדריכו אותו להגיש בקשה להסרת מניעה בשם המתלונן. לדבריו נפגש עם המתלונן פעמיים. פעם ראשונה נפגש עמו ומסר לו את הבקשה על מנת שיגישה במת"ק ואז קיבל לידיו סך של  200 ש"ח. לדבריו אחרי שהמתלונן הגיש את הבקשה נפגשו פעם נוספת על מנת להכין בקשה מפורטת הכוללת את מטרת בקשת ההיתר. לדברי המתלונן עבור הבקשה השניה שילם המתלונן 1,000 ש"ח. את הכסף העביר לו במעטפה באמצעות בנו (ר' עמ' 31 ש' 6-7).